By ליאור ברזל
•
May 6, 2020
השבוע צפיתי בחתונה ממבט ראשון, ודבר אחד מאוד בלט לי בשיח בין הזוגות. ברובם (אם לא בכולם) עולה פחד שגם הקשר הזה ייהרס, בדיוק כמו הקשרים הקודמים שהיו. אם זה בריבים שתמיד ייגמרו בפרידה, אם זה בביטול עצמי אל מול האחר/ת, או בחוסר התאמה בגלל תכונה אחת של בן או בת הזוג שאי אפשר יהיה לחיות איתה בשלום. יש המון פחדים וחששות שמנהלים אותנו בקשר חדש, פחדים וחששות שנטועים בנו בגלל ניסיון העבר. בגלל קשרים קודמים. והפחדים האלה אכן מוצדקים, הרי רוב הקשרים שלנו מסתיימים בגלל אותן סיבות. אחת מהמתאמנות שלי סיפרה לי שבשני קשרים שלה, לפחות, היא הרגישה שהוא לוקח אותה כמובנת מאיליה, שהיא לא חשובה לו מספיק. בן הזוג הראשון נהג לצאת עם החברים לבלות, בלי לומר לה, אלא פשוט הציב עובדה. כשהיא היתה מנסה להגיד לו שזה פוגע בה, הוא היה כועס שהיא לא מאפשרת לו חופש. ושהיא תלותית. בן הזוג השני היה נוהג להשתבלל בתוך עצמו כשהיו יושבים יחד בערב, ובמקום להיות איתה היה משוטט בפייס או מתכתב עם חברים. ושוב - כשהיא היתה מנסה להגיד לו משהו על זה, הוא היה כועס עליה שזה הזמן שלו לעצמו. ושלא תציק. ואז, הם היו רבים על כך שהם רצו חופש, ונתנו לה הרגשה שהיא תלותית, והיא הרגישה שהיא לא חשובה מספיק ולכן דרשה עוד ועוד יחס. עד שאחד מהצדדים פשוט לא היה יכול יותר והקשר הסתיים. אז היא חוששת להתחיל קשר חדש, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר להרגיש ככה. היא לא תעמוד בזה. אז למה, באמת, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם אותן בעיות בקשרים שלנו? למה הם תמיד (לפחות בתחושה) מסתיימים באותה צורה? למה התחושות הן אותן תחושות והריבים הם אותם ריבים? והאם אפשר לשנות את זה? אז האמת, שיש לי חדשות טובות וחדשות מאתגרות. החדשות הטובות הן, שכן - אפשר לשנות את זה. אפשר להתפתח וליצור קשרים אחרים, בהם נרגיש רצויים ואהובים, ואולי (כנראה) יהיו ריבים - אבל הם לא יסתיימו בפרידה. החדשות המאתגרות הן, שכדי שזה יקרה, נצטרך לקחת אחריות על מה שקורה לנו בחיים. וכשלוקחים אחריות על החיים, אי אפשר יותר להאשים את האחרים במה שקורה לנו. זה אומר להסתכל לתוך עצמנו ולתוך מה שמנהל אותנו, ולהשתנות. להבין מה אלה, האוטומטים שמנהלים אותנו, שאנחנו אפילו לא מודעים להם, ולשנות אותם. מכירים את אפקט פיגמליון? אפקט פיגמליון הוא מונח מהפסיכולוגיה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, שמתאר תהליך של אמונה שמגשימה את עצמה. מילדות אנחנו מפתחים כל מיני אמונות שלנו לגביי עצמנו, ועם האמונות האלה אנחנו נעים בעולם. אנחנו מאמינים באמונות האלה, והן משפיעות על ההתנהגות שלנו ועל הדרך בה אנחנו מפרשים את המציאות. וכך אנחנו, בעצם, מקיימים את האמונה, דרך הפרשנות שלנו את מה שקורה לנו בחיים. המחשבה הזו, ביחד עם הכיווץ שהיא מביאה, יכולה להביא הרבה חופש ושחרור. כי היא מאפשרת לנו שינוי אמונות, ועל ידי כך - שינוי מציאות. והרי זה מה שאנחנו רוצים, ליצור בחיינו מציאות אחרת, מציאות שתיטיב איתנו, של זוגיות טובה ואהבה אמיתית. למה ואיך נטבעו בנו האמונות האלה? הרי אנחנו לא באמת רוצים להרע עם עצמנו. אז למה אנחנו מסגלים כאלה אמונות? כאשר אנחנו נולדים ומתחילים את תהליך ההתבגרות שלנו, עד גיל 8 בערך (לפי תיאוריית השלבים של אריקסון, סביב גיל 6-11), מתעצבת מערכת האמונות שלנו לגביי העולם.. מתוך דינמיקות חיים, מתוך חוויות ואירועים שקרו לנו, אנחנו מסיקים מסקנות שונות לגביי מי אנחנו, לגביי מערכות יחסים ולגביי החיים בכלל. המסקנות האלה מקודדות בתת המודע שלנו, ודרכן אנחנו מתנהלים ומפרשים את המציאות. חשוב לציין, שלא כל האמונות האלה הן אמונות הרסניות או מעכבות. יש בתוכנו אמונות שמקדמות אותנו בחיים, שנוטעות בנו תחושת מסוגלות ויכולת - תחושת ערך. וישנן אמונות שמעכבות אותנו, אמונות שנוטעות בנו פחד מנטישה, מכך שאנחנו לא ראויים להיות אהובים או שאנחנו לא טובים מספיק. תחושת חוסר קיום או חוסר ערך. לא רק אירועי חיים גדולים, כמו מוות של אדם אהוב, העתקת מקום מגורים או אלימות, מקודדות בנו אמונות. כל תהליך ההתבגרות שלנו מלווה בחוויות של התפרדות ועזיבה - החל מהפסקת ההנקה, גמילה ממוצץ, עזיבת ההורים לטובת גן ילדים ועוד. כל אירוע כזה, קטן כגדול, צורב בנו אמונה. במקרה שהבאתי בתחילת המאמר, גילינו במלאכת חקירה שעשינו, שהוריה היו עסוקים מאוד. אביה היה עצמאי ואימה עבדה כגננת, וגידלה אותה ועוד 3 אחים. לתחושתה, תמיד היה להוריה משהו אחר לעשות - והאמונה שהתפתחה בה היא שהיא לא חשובה להם מספיק. ואז היא ניסתה כל הזמן להשיג תשומת לב, להראות להם שהיא קיימת. אחד המקרים שזכורים לה בעיקר היה, כשהיא ניסתה לשבת על אביה בזמן שהוא היה בשיחת טלפון, היא היתה אז בת 6, והוא ממש הוריד אותה וכעס עליה שהיא מפריעה לו לעבוד. ברגע כזה התקודדה בה אמונה, וכמו שהבנתם מתחילת המאמר - אמונה זו חוזרת ומופיעה שוב בחייה. בעצם, היא התהלכה בעולם באמונה לא מודעת, שהיא לא מספיק חשובה. וכאשר זו האמונה שהיא הולכת איתה, היא מאפשרת לעצמה להתנהג בהתאם. בין אם זה תמיד לשים את עצמה במקום השני, תמיד לתת עדיפות לבן הזוג שלה. לא להגיד את דעתה, כי היא לא מספיק חשובה. וכשהיא מתנהגת ככה, ברוב המקרים, בני זוגה יתנהגו אליה באותה צורה. וכך האמונה המקודדת מתממשת. וכאשר זה יותר מידי בשבילה, היא עוזבת או נעזבת, ועוברת לקשר הבא - שבו, שוב, היא תחווה את אותה חוויה. קצת כמו בנהג אוטומטי. הרגע בו הבנו, יחד, שזו האמונה שחיה בה, הוא הרגע בה החיים שלה התחילו להשתנות. במלאכת החקירה הצלחנו לגלות את המקור לאמונה הזו, וכעת העבודה שלנו היא לעזור לה להרגיש שהיא מספיק חשובה. קודם כל בפניי עצמה. לעזור לה להשמיע את הקול שלה. כי כשאנחנו מבינים מה האמונה הזו, היא עוברת מהתת המודע אל המודע. ואז, אנחנו יכולים לבחור לשנות. אנחנו לא חייבים להיות באוטומט, אלא יכולים לפעול מתוך מודעות. כדי להביא לשינוי חיובי בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות, זה קודם כל להבין מהם האוטומטים האלה שמנהלים אותנו. לבחון בעזרת איש מקצוע מה האמונות שקודדו בנו, אילו עוד אוטומטים משפיעים על מערכות היחסים שלנו - ולאט להתחיל לשנות. זה לא שינוי של רגע, זה שינוי שמצריך התמסרות ואומץ. אבל זו הדרך שאני מכיר על מנת לעבור מהזוגיות האוטומטית שאנחנו נמצאים בה, לזוגיות מודעת. שיש בה חופש בחירה ומרחב תנועה. זוגיות שבה אנחנו יכולים להיות אחראיים על מה שיש לנו בחיים. וכך עוברים מזוגיות אוטומטית לזוגיות מודעת. רוצים לשמוע עוד? להתחיל להבין מהם האוטומטים שלכם, ואיך אפשר להעביר אותם למודע ולהצליח לבסס זוגיות מתוך מודעות? מוזמנים ליצור קשר, דרך צור קשר פה באתר, או בטלפון 052-2352127. כאן בשבילכם, ליאור.